Honest, personal and direct writing about identity, belonging and love.
Not between religious and secular. Between who I was and who I choose to be.
A personal, revealing and thought-provoking journey through identity, faith, freedom and belonging. A story about growing up between worlds, about questions that don't always have answers, and about choosing to keep searching.
Love didn't change. The way to it broke.
Apps, endless options and the fear of missing out have turned the search for love into an exhausting, confusing journey. A book about a whole generation looking for love, and about finding the way back to it.
Bezalel Cohen writes honest, personal and direct books about the big questions we all meet in life itself: identity, belonging, love, and choosing who we want to become.
His books grow out of real life experience, but they speak to anyone who has ever found themselves between two worlds. His prose is fluid and unadorned. The paragraphs are long and read like an open conversation, raw moments sit beside quiet humor, and his gaze seeks to understand rather than judge.
Datiloni, his debut, is a journey of identity and self discovery. In his second book, What Happened to Love?, he turns the same honest gaze on the dating world of the app generation. Both books are available in Hebrew and English.
Social Media
Bezalel Cohen writes honest, personal and direct nonfiction about identity, belonging, love, and choosing who we want to become. His prose is fluid and unadorned, written in the first person with long, conversational paragraphs and a gaze that seeks to understand rather than judge.
דתילוני | פתיחה
יש ספרים שנכתבים כדי ללמד, ויש ספרים שנכתבים כדי לשכנע.
ויש ספרים שנכתבים כדי להבין. הספר הזה שייך לסוג השלישי.
זה אינו ספר על דת. והוא גם אינו ספר על חילוניות.
זהו סיפור על אדם שנולד לעולם אחד, יצא לעולם אחר, ובמשך שנים ניסה להבין לאיזה מהם הוא שייך.
בדרך הוא פגש אנשים ששינו אותו, אהבות שעיצבו אותו, הצלחות שסינוורו אותו, כישלונות שהחזירו אותו לקרקע, ושאלות שלא תמיד מצאו תשובות.
חלק מהשמות והפרטים בספר שונו כדי לשמור על פרטיותם של האנשים המופיעים בו.
כל השאר אמיתי.
ואולי, בסופו של דבר, זה לא רק הסיפור שלי. אולי זה גם קצת הסיפור שלך.
בצלאל כהן
יש זיכרונות שנשארים איתך לא בגלל מה שקרה בהם, אלא בגלל הריח שלהם.
אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם הייתם מבקשים ממני לחזור היום אל הילדות שלי, לא הייתי מתחיל בתמונות, לא בשמות של מורים, לא בחברים מהשכונה ואפילו לא בבית שבו גדלתי. הייתי מתחיל בריח.
ריח של דיו, ריח של קלף, ריח של קפה שחור, וריח של סיגריות מלבורו לייט.
זה היה הריח של אבא.
עד היום, בכל פעם שאני נתקל בריח דומה, משהו בתוכי עוצר. לא הראש. הלב. כאילו הילד שהייתי עדיין מסתתר באיזו פינה חשוכה של הזיכרון, מרים לרגע את הראש ולוחש: "הנה, חזרנו הביתה."
החדר של אבא היה מתחת למדרגות הבית. לא משרד. לא חדר עבודה.
לא מקום שמישהו היה מצלם למגזין עיצוב.
חדר קטן, צפוף, כמעט נסתר מהעין. חדר שבקושי היה בו מקום לשולחן, לכיסא, לארון ספרים קטן ולאדם אחד שניסה להחזיק על כתפיו משפחה שלמה.
כילד הייתי נכנס לשם לפעמים בלי סיבה אמיתית. רק כדי להיות לידו. רק כדי לראות אותו עובד. רק כדי להרגיש את התחושה המוזרה הזאת, התחושה שהכול בסדר כל עוד אבא נמצא שם.
קרני השמש היו חודרות דרך החלון הקטן וחותכות את עשן הסיגריות לקווים דקים ומרחפים. על השולחן היו מונחים קלפים, קולמוסים, בקבוקוני דיו וספרים פתוחים. הקפה השחור היה עומד לידו כמעט תמיד, כאילו היה חלק בלתי נפרד מהציוד.
אבא היה יושב כפוף מעט קדימה, מרוכז לחלוטין באות הבאה.
היה משהו כמעט מהפנט באופן שבו כתב. כל תנועה הייתה מדויקת.
כל אות קיבלה את מלוא תשומת הלב. כאילו העולם כולו הצטמצם באותו רגע אל קצה הקולמוס.
כילד לא הבנתי את גודל הדבר. חשבתי שאבא פשוט עובד.
רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא כתב מילים.
הוא כתב מזוזות שייתלו בבתים של אנשים אחרים.
הוא כתב תפילין שילדים יניחו בבוקר בר המצווה שלהם.
הוא כתב קדושה.
והדבר המדהים הוא שבזמן שכתב קדושה עבור אחרים, הוא נלחם את המלחמה היומיומית שלו עבורנו. כי כתיבת סת"ם לא הספיקה. לא למשפחה גדולה. לא לבית שבו כל שקל היה צריך להילחם על מקומו. ולכן אבא עשה כל עבודה שהחיים הניחו בדרכו.
בבוקר היה סופר סת"ם. בצהריים שיפוצניק. בערב מוביל. בלילה שוטף כלים בישיבות.
פעם מוכר בחנות פלאפל. פעם מתקן. פעם בונה. פעם מפרק.
ופעם פשוט עושה כל מה שצריך כדי שהבית ימשיך לעמוד.
בתור ילד לא ראיתי את ההקרבה. ילדים לא רואים הקרבה. הם רואים מציאות.
השמש זורחת. הגשם יורד. אבא עובד. ככה העולם עובד.
רק כשהתבגרתי התחלתי להבין.
התחלתי להבין כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיק משפחה גדולה.
כמה כוח צריך כדי לקום שוב ושוב גם כשעייפים.
כמה אחריות צריך לשאת כדי לדאוג שלילדים שלך יהיה אוכל, בגדים, בית וחיים טובים יותר מאלה שהיו לך.
היום, כשאני מסתכל עליו, אני לא מעריץ אותו בגלל ההצלחות שלו.
אני מעריץ אותו בגלל ההתמדה. בגלל היכולת לקום כל בוקר מחדש ולעשות את מה שצריך.
לא פעם. לא חודש. לא שנה. עשרות שנים.
יש אנשים שעושים מעשה גבורה אחד גדול בחיים.
ויש אנשים שבוחרים בגבורה הקשה יותר. הגבורה השקטה. הגבורה של השגרה.
אבא היה מהסוג השני. הוא לא היה אדם של חיבוקים גדולים או נאומים מרגשים.
הוא לא ישב איתי לשיחות ארוכות. הוא לא אמר "אני אוהב אותך" בכל הזדמנות.
אבל מעולם לא היה לי ספק שהוא אוהב. האהבה שלו הופיעה בצורה אחרת.
דרך הנוכחות. דרך המחויבות. דרך הידיעה שתמיד יש על מי להישען.
הייתה בו יציבות נדירה. מין שקט פנימי שגרם לך להרגיש שגם אם העולם כולו יתפרק מסביבך, הוא יישאר לעמוד. וכשאתה ילד, אין מתנה גדולה יותר מזה.
אם אבא היה השקט של הבית, אמא הייתה הכוח שהניע אותו.
אי אפשר היה לפספס אותה. גם כשהייתה שקטה. גם כשהייתה בחדר אחר.
גם כשהייתה עסוקה. הנוכחות שלה הייתה בכל מקום.
היא ידעה הכול. ראתה הכול. הבינה הכול. לפעמים אפילו לפני שקרה.
כילד הייתי בטוח שיש לה יכולות מיוחדות. לא משנה כמה ניסיתי להסתיר.
לא משנה כמה התחמקתי. לא משנה כמה סיפורים המצאתי.
בסוף היא ידעה.
היא תמיד ידעה.
רק שנים אחר כך הבנתי שלא היה שם קסם. הייתה שם אהבה. כי כשאוהבים מישהו באמת, לומדים לקרוא אותו. לומדים לזהות שינויים קטנים בקול.
מבטים קצרים. שתיקות ארוכות. לומדים לראות את מה שאנשים אחרים מפספסים.
ואמא ראתה הכול. לפעמים זה היה חונק. ולפעמים זה היה בדיוק מה שהייתי צריך.
היא אדם חזק. חד. כריזמטי. מנהיגה מלידה.
היום אני יודע שחלק גדול מהיכולת שלי לקרוא אנשים, להבין סיטואציות ולהרגיש מה קורה מתחת לפני השטח, הגיע ממנה.
הרבה לפני שלמדתי משא ומתן, למדתי להתבונן.
והמורה הראשונה שלי הייתה אמא.
יום שישי היה היום שלה.
אפשר היה להרגיש את זה כבר מהבוקר.
הריחות התחילו להשתלט על הבית הרבה לפני כניסת השבת.
קוסקוס. רוטב אדום. תבלינים. סירים גדולים שמבעבעים לאט.
היום, אחרי שאכלתי במסעדות טובות בארץ ובעולם, אני עדיין חושב שאין ריח שמזכיר לי בית יותר מהריח של הקוסקוס של אמא.
אולי כי זה אף פעם לא היה רק אוכל.
זה היה טקס. זה היה ביטוי של אהבה. זה היה הניסיון שלה להגיד לכולנו, בלי מילים, שיש לנו מקום בעולם. שהבית מחכה לנו. שאנחנו שייכים.
והאמת היא שלפעמים אדם צריך הרבה פחות מזה כדי להיות מאושר.
אהבתי את שבת. באמת אהבתי. אהבתי את השקט. אהבתי את המשפחה.
אהבתי את הארוחות הארוכות. אהבתי את העובדה שהעולם מאט לרגע.
אבל אם אני אהיה כנה, אהבתי אותה רק בחלקה. כי לצד השקט הייתה גם תחושה אחרת.
תחושה של החמצה. כאילו החיים קורים במקום אחר. כאילו יש עולם שלם מעבר לגבולות שאני מכיר. עולם שנע בזמן שאני עומד במקום. עוד לא ידעתי מה יש שם.
עוד לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיות שם. אבל הסקרנות כבר התחילה לעבוד. בשקט.
כמו סדק קטן בזכוכית. בהתחלה כמעט לא רואים אותו.
ואז הוא גדל. עוד קצת. ועוד קצת. עד שהוא משנה את כל התמונה.
בכל שבת בבוקר אבא היה מעיר אותנו מוקדם לתפילה.
לא משנה כמה עייפים היינו.
לא משנה כמה רצינו להמשיך לישון. קמים. מתלבשים. ויוצאים.
וכך היינו צועדים ברחובות שיכון ה'. הכבישים ריקים. אין מכוניות. אין רעש.
רק משפחות שלמות בדרכן לבתי הכנסת. ילדים בחולצות לבנות.
אבות שממהרים. ותפילות שעולות מכל כיוון. אני זוכר את ההליכות האלה היטב.
בעיקר את הגב של אבא. הוא תמיד הלך מהר. מהר מדי בשביל הילדים שלו.
כאילו יש לו פגישה חשובה שאסור לאחר אליה. ואנחנו היינו רצים מאחוריו, מנסים להדביק את הקצב. שנים אחר כך הבנתי כמה סמלי הזיכרון הזה. אבא תמיד ידע לאן הוא הולך.
ואני, כבר אז, התחלתי להרגיש שאני לא בטוח.
והשאלה הראשונה שעלתה בי לא הייתה אם אלוהים קיים.
לא אם הדת נכונה. לא אם העולם בחוץ טוב יותר. השאלה הראשונה הייתה הרבה יותר קטנה. והרבה יותר כואבת.
האם אני בסדר? מה אם משהו בי מקולקל? למה כולם נראים כל כך בטוחים בעצמם ורק אני מרגיש אחרת? למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב? למה אני לא מצליח להשתלב כמו כולם? למה הראש שלי תמיד מחפש עוד משהו? לא סיפרתי את זה לאף אחד.
החזקתי את השאלות בפנים.
והן גדלו. בשקט.
כי שאלות אמיתיות לא נעלמות.
הן רק מחכות. מחכות שתהיה אמיץ מספיק כדי להקשיב להן.
במשך שנים חשבתי שהסיפור שלי התחיל ביום שעזבתי את העולם הדתי.
היום אני יודע שזה לא נכון. הסיפור שלי התחיל הרבה קודם.
הוא התחיל בחדר קטן מתחת למדרגות, בין דיו לקלף, בין עשן סיגריות לקפה שחור.
הוא התחיל בריח של קוסקוס ביום שישי. הוא התחיל ברחובות השקטים של שיכון ה'.
הוא התחיל באבא שלא הפסיק לעבוד. באמא שלא הפסיקה לדאוג.
ובילד אחד קטן שנשא בתוכו שאלה שאיש מסביבו לא ידע עליה.
שאלה פשוטה לכאורה. אבל כזו שתשנה יום אחד את כל חייו.
אם כולם יודעים בדיוק מי הם, למה אני עדיין מחפש?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזוןמה קרה לאהבה? | פרולוג
ביום הולדת עשרים וחמש שלי לא קרה שום דבר מיוחד. לא הייתה מסיבה גדולה, לא טסתי לחו"ל. זה היה יום הולדת רגיל לחלוטין, מהסוג שאתה מסיים אותו באותה צורה שבה התחלת אותו, רק עם עוד כמה הודעות וואטסאפ, עוד כמה שיחות טלפון ותחושה מוזרה שעוד שנה עברה בלי שבאמת שמת לב. ישבתי בדירה שלי, עם ג'סי, הכלב שלי, שהיה שרוע על הספה כאילו הוא בעל הבית ואני רק אורח שהסכים בטובו לשלם את החשבונות, ועברתי על הברכות שקיבלתי במהלך היום. תמיד אהבתי ברכות יום הולדת. יש משהו יפה ביום אחד בשנה שבו אנשים עוצרים לרגע את החיים שלהם כדי להגיד לך שהם שמחים שאתה קיים. חלק כותבים מהלב, חלק ממחזרים את אותה ברכה שהם שולחים כבר עשור, וחלק שולחים כל כך הרבה אימוג'ים שאתה מתחיל לחשוד שהם חושבים שהאימוג'ים עצמם הם הברכה.
עברתי הודעה אחרי הודעה וחייכתי. אמא שלי כתבה שהיא מאחלת לי בריאות, אושר, הצלחה ושאזכה למצוא את אהבת חיי. אחד האחים שלי כתב שהגיע הזמן להביא כלה למשפחה. חבר טוב איחל שבשנה הבאה כבר תהיה מישהי שתצטרף אלינו לבירות ותאזן קצת את כמות הטסטוסטרון בחבורה. שום דבר חריג. שום דבר שלא שמעתי בעבר. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי לשים לב למשהו מוזר. כולם, בלי לדבר אחד עם השני ובלי לתאם ביניהם, איחלו לי בדיוק את אותו הדבר. לא כסף. לא עסק מצליח. לא טיול מטורף. אהבה. כולם רצו בשבילי אהבה. זה היה מוזר, כי אם הייתם שואלים אותי באותו ערב איך החיים שלי נראים, הייתי עונה שהם נראים לא רע בכלל. הייתה לי עבודה טובה, היו לי חברים מצוינים, הייתה לי משפחה שאוהבת אותי, הייתי בריא, היו לי תוכניות, היו לי חלומות, והדירה שלי הייתה מסודרת בדיוק כמו שאני אוהב. כל דבר היה במקום שלו. הכריות, השלט, הנעליים, ואפילו ג'סי על הספה. הכול היה מסודר. מסודר מדי.
אחד הדברים שאני הכי מאמין בהם בחיים הוא הצבת מטרות. בכל יום הולדת אני יושב עם עצמי וכותב רשימה לשנה הבאה. דברים שאני רוצה לעשות, להשיג, לבנות, לחוות. יש בזה משהו שמרגיש לי נכון. אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, קשה מאוד להגיע לשם במקרה. ובדרך כלל זה עובד. כמעט כל שנה הייתי חוזר לרשימה הקודמת ומסמן וי על רוב הסעיפים. טיול שרציתי לעשות? וי. יעד כלכלי? וי. קידום בעבודה? וי. פרויקט חדש? וי. אבל היה סעיף אחד שחזר בכל שנה מחדש כמו שיר שאתה כבר לא סובל אבל ממשיך להתנגן ברדיו. למצוא אהבה. בכל שנה הוא הופיע מחדש, בכל שנה הוא נשאר פתוח, ובכל שנה מצאתי את עצמי מסמן לידו איקס קטן ומעצבן.
אני זוכר שקמתי מהספה והלכתי למראה בחדר האמבטיה. לא כי חשבתי שאמצא שם תשובות. להפך. הלכתי לשם כי לפעמים מגיע רגע שבו כבר אין לך כוח לברוח מעצמך. הסתכלתי על הבחור שעמד מולי. הוא לא נראה שבור. הוא לא נראה מסכן. הוא לא נראה כמו מישהו שהחיים פספסו אותו. הוא נראה כמו בחור רגיל לגמרי, כזה שאם הייתם פוגשים אותו ברחוב לא הייתם חושבים שיש לו איזושהי בעיה מיוחדת. ובכל זאת, ככל שהסתכלתי עליו יותר, עלתה בי שאלה שלא הצלחתי להשתיק. למה אני עדיין לבד? לא למה אין לי חברה כרגע. לא למה אני רווק. למה אני לבד. כי אני אוהב לאהוב. באמת אוהב. אני אוהב לחזור הביתה ולספר למישהי איך עבר עליי היום. אני אוהב לצחוק על שטויות שרק שני אנשים מבינים. אני אוהב את הרעיון של בית, של שותפות, של מישהי שאתה יכול לחלוק איתה את החיים ולא רק את הסלון. אני אוהב את כל הדברים הקטנים שאנשים בתוך זוגיות כבר מפסיקים לראות כי הם נראים להם מובנים מאליהם. אז איך יכול להיות שדווקא אני, שכל כך אוהב אהבה, מוצא את עצמי עומד מול מראה בגיל עשרים וחמש ושואל את השאלה הזאת?
באותו ערב עדיין לא ידעתי שהשאלה הזאת תלווה אותי במשך שנים. לא ידעתי שהיא תיקח אותי למסע בין אפליקציות היכרויות, דייטים, אכזבות, תקוות, נשים שאחשוב שהן האחת ונשים שיגרמו לי להבין כמה מעט אני באמת יודע על אהבה ועל עצמי. לא ידעתי שאני עומד לגלות שהבעיה הרבה יותר גדולה ממני, אבל גם הרבה יותר קשורה אליי ממה שחשבתי. ידעתי רק דבר אחד. עמדתי מול המראה בדירה שלי, הסתכלתי לעצמי בעיניים ושאלתי שאלה פשוטה. שאלה שבאותו רגע נראתה פרטית לגמרי, אבל עם הזמן גיליתי שמיליוני אנשים שואלים את עצמם בדיוק את אותה השאלה. למה אני עדיין לבד?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזוןWhat Happened to Love? | Prologue
Nothing special happened on my twenty-fifth birthday. There was no big party, I didn’t fly abroad. It was a completely ordinary birthday, the kind you finish the same way you started it, just with a few more WhatsApp messages, a few more phone calls, and a strange feeling that another year had gone by without your really noticing. I sat in my apartment with Jesse, my dog, who was sprawled across the couch as if he were the landlord and I were just a guest he’d graciously agreed to let pay the bills, and I scrolled through the birthday wishes I’d gotten during the day. I’ve always loved birthday wishes. There’s something beautiful about one day a year when people stop their lives for a moment to tell you they’re glad you exist. Some write from the heart, some recycle the same message they’ve been sending for a decade, and some send so many emojis that you start to suspect they think the emojis themselves are the blessing.
I went through message after message, smiling. My mom wrote that she wished me health, happiness, success, and that I’d find the love of my life. One of my brothers wrote that it was time to bring a bride into the family. A good friend wished that by next year there’d already be someone to join us for beers and balance out the testosterone in the group a little. Nothing unusual. Nothing I hadn’t heard before. But the more I read, the more I started noticing something strange. Everyone, without talking to one another and without coordinating, wished me the exact same thing. Not money. Not a successful business. Not a crazy trip. Love. Everyone wanted love for me. It was strange, because if you’d asked me that evening how my life looked, I’d have said it looked pretty good. I had a good job, I had great friends, I had a family that loved me, I was healthy, I had plans, I had dreams, and my apartment was arranged exactly the way I like it. Everything was in its place. The pillows, the remote, the shoes, and even Jesse on the couch. Everything was in order. Too much order.
One of the things I believe in most in life is setting goals. Every birthday I sit down with myself and write a list for the coming year. Things I want to do, achieve, build, experience. There’s something about it that feels right to me. If you don’t know where you want to go, it’s very hard to get there by accident. And usually it works. Almost every year I’d go back to the previous list and check off most of the items. A trip I wanted to take? Check. A financial goal? Check. A promotion at work? Check. A new project? Check. But there was one item that came back every single year, like a song you can’t stand anymore but that keeps playing on the radio. Find love. Every year it reappeared, every year it stayed open, and every year I found myself marking a small, annoying X beside it.
I remember getting up off the couch and walking to the bathroom mirror. Not because I thought I’d find answers there. The opposite. I went because sometimes there’s a moment when you no longer have the strength to run from yourself. I looked at the guy standing in front of me. He didn’t look broken. He didn’t look pitiful. He didn’t look like someone life had passed by. He looked like a completely ordinary guy, the kind you’d pass on the street without thinking he had any particular problem. And still, the longer I looked at him, the more a question rose in me that I couldn’t silence. Why am I still alone? Not why I don’t have a girlfriend right now. Not why I’m single. Why I’m alone. Because I love to love. I really do. I love coming home and telling someone how my day went. I love laughing about nonsense only two people understand. I love the idea of a home, of partnership, of someone you can share your life with and not just your living room. I love all the small things that people inside a relationship stop noticing because they seem so obvious. So how is it that of all people, someone who loves love so much, finds himself standing in front of a mirror at twenty-five, asking that question?
That evening I still didn’t know this question would follow me for years. I didn’t know it would take me on a journey through dating apps, dates, disappointments, hopes, women I’d think were the one and women who’d make me realize how little I actually know about love and about myself. I didn’t know I was about to discover that the problem was much bigger than me, but also far more connected to me than I’d thought. I knew only one thing. I stood in front of the mirror in my apartment, looked myself in the eyes, and asked a simple question. A question that in that moment felt entirely private, but over time I discovered that millions of people ask themselves the exact same thing. Why am I still alone?
Want to know where the story goes?
Keep reading on Amazon
