

מה קרה לאהבה?
Kindle | Paperback
כ-2 שעות קריאה
לרכישה

Kindle | Paperback
כ-2 שעות קריאה
לרכישהספר מאת בצלאל כהן
האהבה לא השתנתה. הדרך אליה נשברה.
כ-2 שעות קריאה · ספר לערב אחד
מה קרה לאהבה? הוא מבט כנה, מצחיק וכואב על עולם ההיכרויות של היום: אפליקציות, אינסוף אפשרויות, השוואה מתמדת והפחד להחמיץ משהו טוב יותר.
דרך הסיפור שלי והדייטים שבדרך, הספר שואל למה דווקא כשיש לנו יותר בחירה מאי פעם, קשה לנו יותר לבחור. זה לא עוד מדריך דייטינג. זו מראה, ותזכורת שהאהבה עצמה לא נעלמה, רק הדרך אליה.
מה קרה לאהבה? בסרטון
האהבה לא השתנתה. הדרך אליה נשברה.
מתוך הספר
הלב לא נבנה בשביל אינסוף אפשרויות. הוא נבנה בשביל אנשים.
מרבית מערכות היחסים לא מתרסקות בגלל מה שגילינו. הן מתרסקות בגלל מה שהמצאנו.
תלות אומרת: אני לא יכול לעמוד בלעדיך. אהבה אומרת: אני יכול לעמוד לבד, אבל אני רוצה שתהיי לידי.
אולי לא קרה שום דבר לאהבה. אולי פשוט שכחנו איך להיות בתוכה.
כשאתה חי בתחושה שתמיד מחכה משהו טוב יותר, קשה מאוד להתאהב במה שכבר נמצא מולך.
בני אדם הופכים לאפשרויות, ואפשרויות קל יותר להחליף מאשר אנשים.
פחדים אמיתיים לא מגיעים ואומרים: "שלום, אני פחד." הם מגיעים מחופשים להיגיון.
לפני שלא טוב היות האדם לבדו, חשוב מאוד שהאדם ידע להיות לבדו.
לא להפסיק לרצות אהבה, אלא להפסיק לדרוש ממנה להציל אותך.
אולי יש אנשים שהיופי שלהם הוא לא הדבר הראשון שאתה רואה, אלא הדבר האחרון שאתה מגלה.
אפשר להיפגע בלי להסיק שאסור היה לאהוב.
יש רגעים שבהם האמת נכנסת לחדר עוד לפני שהשקר מסיים לדבר.
אהבה לא חיה רק ברגעים הגדולים. היא לא גרה רק בחופשות, בימי הולדת או בתמונות שאנשים מעלים לאינסטגרם.
אהבתי את זה שיש אדם בעולם שרואה אותך כמו שאתה באמת ועדיין בוחר להישאר.
לא כל מי שממשיך לחפש עדיין מחפש אהבה.
אולי יש דברים שאפשר לפגוש רק כשמפסיקים לרדוף אחריהם.
החדר השני תמיד נראה מפתה יותר. אבל החיים לא באמת נמצאים בחדר השני.
הלב שלנו לא יודע לבנות חומות סלקטיביות. הוא לא יודע לחסום רק כאב ולהשאיר את הדלת פתוחה לאהבה.
אולי אהבה היא בדיוק הדבר הזה: להסכים להיכנס למשהו בלי לדעת איך הוא ייגמר.
I thought this would be another book about dating apps. It wasn't. The apps are really just the starting point for a much bigger conversation about choice, commitment and why having more options doesn't necessarily make us happier.
זה הספר הראשון שקראתי על עולם הדייטינג שהצליח להסביר לי משהו שהרגשתי כבר הרבה זמן אבל לא ידעתי לנסח. יש היום יותר אפשרויות מאי פעם, אבל איכשהו הבחירה עצמה הפכה קשה יותר. פתאום הרבה מהחוויות שלי באפליקציות התחברו.
אהבתי במיוחד שהספר לא נופל למלכודת של ׳הגברים אשמים׳ או ׳הנשים אשמות׳. הוא מנסה להבין מה קורה לכולנו בתוך מערכת שהשתנתה. היו מקומות שהרגשתי שמישהו סוף סוף כתב את המחשבות שאני בעצמי חושבת אחרי דייט.
Funny, honest and surprisingly thoughtful. I especially enjoyed the way the author connects everyday dating experiences with bigger questions about human behavior. It made me laugh in some places and made me uncomfortable in others, which is probably why I kept thinking about it after finishing.
הפרק על פרדוקס הבחירה תפס אותי במיוחד. תמיד חשבתי שיותר אפשרויות זה דבר טוב. אבל הספר גרם לי לחשוב על הפעם האחרונה שבה באמת בחרתי במישהו בלי להמשיך לבדוק אם אולי יש משהו טוב יותר מעבר לפינה. זאת מחשבה שלא עזבה אותי.
קראתי את שני הספרים בהפרש של כמה חודשים, ורק אחר כך הבנתי כמה הם מתחברים. הראשון שואל מי אנחנו, והשני שואל את מי אנחנו בוחרים. בשניהם יש משהו מאוד אישי שהופך מהר מאוד לשאלה הרבה יותר גדולה. זאת כנראה הסיבה ששני הספרים נשארו איתי.
קראתם את הספר? ביקורת קצרה באמזון עוזרת לקורא הבא למצוא אותו.
מה קרה לאהבה? | פרולוג
ביום הולדת עשרים וחמש שלי לא קרה שום דבר מיוחד. לא הייתה מסיבה גדולה, לא טסתי לחו"ל. זה היה יום הולדת רגיל לחלוטין, מהסוג שאתה מסיים אותו באותה צורה שבה התחלת אותו, רק עם עוד כמה הודעות וואטסאפ, עוד כמה שיחות טלפון ותחושה מוזרה שעוד שנה עברה בלי שבאמת שמת לב. ישבתי בדירה שלי, עם ג'סי, הכלב שלי, שהיה שרוע על הספה כאילו הוא בעל הבית ואני רק אורח שהסכים בטובו לשלם את החשבונות, ועברתי על הברכות שקיבלתי במהלך היום. תמיד אהבתי ברכות יום הולדת. יש משהו יפה ביום אחד בשנה שבו אנשים עוצרים לרגע את החיים שלהם כדי להגיד לך שהם שמחים שאתה קיים. חלק כותבים מהלב, חלק ממחזרים את אותה ברכה שהם שולחים כבר עשור, וחלק שולחים כל כך הרבה אימוג'ים שאתה מתחיל לחשוד שהם חושבים שהאימוג'ים עצמם הם הברכה.
עברתי הודעה אחרי הודעה וחייכתי. אמא שלי כתבה שהיא מאחלת לי בריאות, אושר, הצלחה ושאזכה למצוא את אהבת חיי. אחד האחים שלי כתב שהגיע הזמן להביא כלה למשפחה. חבר טוב איחל שבשנה הבאה כבר תהיה מישהי שתצטרף אלינו לבירות ותאזן קצת את כמות הטסטוסטרון בחבורה. שום דבר חריג. שום דבר שלא שמעתי בעבר. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי לשים לב למשהו מוזר. כולם, בלי לדבר אחד עם השני ובלי לתאם ביניהם, איחלו לי בדיוק את אותו הדבר. לא כסף. לא עסק מצליח. לא טיול מטורף. אהבה. כולם רצו בשבילי אהבה. זה היה מוזר, כי אם הייתם שואלים אותי באותו ערב איך החיים שלי נראים, הייתי עונה שהם נראים לא רע בכלל. הייתה לי עבודה טובה, היו לי חברים מצוינים, הייתה לי משפחה שאוהבת אותי, הייתי בריא, היו לי תוכניות, היו לי חלומות, והדירה שלי הייתה מסודרת בדיוק כמו שאני אוהב. כל דבר היה במקום שלו. הכריות, השלט, הנעליים, ואפילו ג'סי על הספה. הכול היה מסודר. מסודר מדי.
אחד הדברים שאני הכי מאמין בהם בחיים הוא הצבת מטרות. בכל יום הולדת אני יושב עם עצמי וכותב רשימה לשנה הבאה. דברים שאני רוצה לעשות, להשיג, לבנות, לחוות. יש בזה משהו שמרגיש לי נכון. אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, קשה מאוד להגיע לשם במקרה. ובדרך כלל זה עובד. כמעט כל שנה הייתי חוזר לרשימה הקודמת ומסמן וי על רוב הסעיפים. טיול שרציתי לעשות? וי. יעד כלכלי? וי. קידום בעבודה? וי. פרויקט חדש? וי. אבל היה סעיף אחד שחזר בכל שנה מחדש כמו שיר שאתה כבר לא סובל אבל ממשיך להתנגן ברדיו. למצוא אהבה. בכל שנה הוא הופיע מחדש, בכל שנה הוא נשאר פתוח, ובכל שנה מצאתי את עצמי מסמן לידו איקס קטן ומעצבן.
אני זוכר שקמתי מהספה והלכתי למראה בחדר האמבטיה. לא כי חשבתי שאמצא שם תשובות. להפך. הלכתי לשם כי לפעמים מגיע רגע שבו כבר אין לך כוח לברוח מעצמך. הסתכלתי על הבחור שעמד מולי. הוא לא נראה שבור. הוא לא נראה מסכן. הוא לא נראה כמו מישהו שהחיים פספסו אותו. הוא נראה כמו בחור רגיל לגמרי, כזה שאם הייתם פוגשים אותו ברחוב לא הייתם חושבים שיש לו איזושהי בעיה מיוחדת. ובכל זאת, ככל שהסתכלתי עליו יותר, עלתה בי שאלה שלא הצלחתי להשתיק. למה אני עדיין לבד? לא למה אין לי חברה כרגע. לא למה אני רווק. למה אני לבד. כי אני אוהב לאהוב. באמת אוהב. אני אוהב לחזור הביתה ולספר למישהי איך עבר עליי היום. אני אוהב לצחוק על שטויות שרק שני אנשים מבינים. אני אוהב את הרעיון של בית, של שותפות, של מישהי שאתה יכול לחלוק איתה את החיים ולא רק את הסלון. אני אוהב את כל הדברים הקטנים שאנשים בתוך זוגיות כבר מפסיקים לראות כי הם נראים להם מובנים מאליהם. אז איך יכול להיות שדווקא אני, שכל כך אוהב אהבה, מוצא את עצמי עומד מול מראה בגיל עשרים וחמש ושואל את השאלה הזאת?
באותו ערב עדיין לא ידעתי שהשאלה הזאת תלווה אותי במשך שנים. לא ידעתי שהיא תיקח אותי למסע בין אפליקציות היכרויות, דייטים, אכזבות, תקוות, נשים שאחשוב שהן האחת ונשים שיגרמו לי להבין כמה מעט אני באמת יודע על אהבה ועל עצמי. לא ידעתי שאני עומד לגלות שהבעיה הרבה יותר גדולה ממני, אבל גם הרבה יותר קשורה אליי ממה שחשבתי. ידעתי רק דבר אחד. עמדתי מול המראה בדירה שלי, הסתכלתי לעצמי בעיניים ושאלתי שאלה פשוטה. שאלה שבאותו רגע נראתה פרטית לגמרי, אבל עם הזמן גיליתי שמיליוני אנשים שואלים את עצמם בדיוק את אותה השאלה. למה אני עדיין לבד?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזוןWhat Happened to Love? | Prologue
Nothing special happened on my twenty-fifth birthday. There was no big party, I didn’t fly abroad. It was a completely ordinary birthday, the kind you finish the same way you started it, just with a few more WhatsApp messages, a few more phone calls, and a strange feeling that another year had gone by without your really noticing. I sat in my apartment with Jesse, my dog, who was sprawled across the couch as if he were the landlord and I were just a guest he’d graciously agreed to let pay the bills, and I scrolled through the birthday wishes I’d gotten during the day. I’ve always loved birthday wishes. There’s something beautiful about one day a year when people stop their lives for a moment to tell you they’re glad you exist. Some write from the heart, some recycle the same message they’ve been sending for a decade, and some send so many emojis that you start to suspect they think the emojis themselves are the blessing.
I went through message after message, smiling. My mom wrote that she wished me health, happiness, success, and that I’d find the love of my life. One of my brothers wrote that it was time to bring a bride into the family. A good friend wished that by next year there’d already be someone to join us for beers and balance out the testosterone in the group a little. Nothing unusual. Nothing I hadn’t heard before. But the more I read, the more I started noticing something strange. Everyone, without talking to one another and without coordinating, wished me the exact same thing. Not money. Not a successful business. Not a crazy trip. Love. Everyone wanted love for me. It was strange, because if you’d asked me that evening how my life looked, I’d have said it looked pretty good. I had a good job, I had great friends, I had a family that loved me, I was healthy, I had plans, I had dreams, and my apartment was arranged exactly the way I like it. Everything was in its place. The pillows, the remote, the shoes, and even Jesse on the couch. Everything was in order. Too much order.
One of the things I believe in most in life is setting goals. Every birthday I sit down with myself and write a list for the coming year. Things I want to do, achieve, build, experience. There’s something about it that feels right to me. If you don’t know where you want to go, it’s very hard to get there by accident. And usually it works. Almost every year I’d go back to the previous list and check off most of the items. A trip I wanted to take? Check. A financial goal? Check. A promotion at work? Check. A new project? Check. But there was one item that came back every single year, like a song you can’t stand anymore but that keeps playing on the radio. Find love. Every year it reappeared, every year it stayed open, and every year I found myself marking a small, annoying X beside it.
I remember getting up off the couch and walking to the bathroom mirror. Not because I thought I’d find answers there. The opposite. I went because sometimes there’s a moment when you no longer have the strength to run from yourself. I looked at the guy standing in front of me. He didn’t look broken. He didn’t look pitiful. He didn’t look like someone life had passed by. He looked like a completely ordinary guy, the kind you’d pass on the street without thinking he had any particular problem. And still, the longer I looked at him, the more a question rose in me that I couldn’t silence. Why am I still alone? Not why I don’t have a girlfriend right now. Not why I’m single. Why I’m alone. Because I love to love. I really do. I love coming home and telling someone how my day went. I love laughing about nonsense only two people understand. I love the idea of a home, of partnership, of someone you can share your life with and not just your living room. I love all the small things that people inside a relationship stop noticing because they seem so obvious. So how is it that of all people, someone who loves love so much, finds himself standing in front of a mirror at twenty-five, asking that question?
That evening I still didn’t know this question would follow me for years. I didn’t know it would take me on a journey through dating apps, dates, disappointments, hopes, women I’d think were the one and women who’d make me realize how little I actually know about love and about myself. I didn’t know I was about to discover that the problem was much bigger than me, but also far more connected to me than I’d thought. I knew only one thing. I stood in front of the mirror in my apartment, looked myself in the eyes, and asked a simple question. A question that in that moment felt entirely private, but over time I discovered that millions of people ask themselves the exact same thing. Why am I still alone?
Want to know where the story goes?
Keep reading on Amazon