

דתילוני
Kindle | Paperback
כ-2.5 שעות קריאה
לרכישה

Kindle | Paperback
כ-2.5 שעות קריאה
לרכישה

Kindle | Paperback
כ-2 שעות קריאה
לרכישה

27.01.2027
השקה
לפרק הראשון
כ-2.5 שעות קריאה · ספר לערב אחד
לא בין דתי לחילוני. בין מי שהייתי למי שאני בוחר להיות.
דתילוני הוא הסיפור האישי שלי: ילדות בעולם החרדי, השאלות שהתחילו בשקט וגדלו עם השנים, והרגע שבו הבנתי שאני צריך לצאת ולחפש את התשובות בעצמי.
זה ספר על הדרך שבין שני עולמות, על האהבות, ההצלחות והנפילות שבדרך, ועל המחיר והמתנה שבבחירה במי שאתה. הוא לא בא לשפוט אף צד, אלא להבין. ואולי, תוך כדי, תמצאו בו גם קצת מהסיפור שלכם.
כ-2 שעות קריאה · ספר לערב אחד
האהבה לא השתנתה. הדרך אליה נשברה.
מה קרה לאהבה? הוא מבט כנה, מצחיק וכואב על עולם ההיכרויות של היום: אפליקציות, אינסוף אפשרויות, השוואה מתמדת והפחד להחמיץ משהו טוב יותר.
דרך הסיפור שלי והדייטים שבדרך, הספר שואל למה דווקא כשיש לנו יותר בחירה מאי פעם, קשה לנו יותר לבחור. זה לא עוד מדריך דייטינג. זו מראה, ותזכורת שהאהבה עצמה לא נעלמה, רק הדרך אליה.
על המסך
הספרים
הסיפור
מה קרה לאהבה?
מה קרה לאהבה?
האדם שהאלגוריתם לא מכיר
לחצו על סרטון כדי לשמוע · אפשר לשתף כל סרטון לסטורי
התחלתי לקרוא כי הסתקרנתי מהסיפור האישי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר לסיפור על דת וחילוניות. זה ספר על זהות, על משפחה ועל הניסיון להבין מי אתה כשאתה מפסיק ללכת במסלול שמישהו אחר בנה עבורך. היו כמה קטעים שממש גרמו לי לעצור ולחשוב על החיים שלי.
I thought this would be another book about dating apps. It wasn't. The apps are really just the starting point for a much bigger conversation about choice, commitment and why having more options doesn't necessarily make us happier.
הדבר שהכי אהבתי הוא שהספר לא מנסה לשכנע אותך בצד מסוים. הוא פשוט נותן לך להיכנס לראש של אדם שנמצא במסע. יש בו הרבה כנות, גם במקומות שלא תמיד קל להודות בהם. סיימתי את הספר עם תחושה שאני מכירה את בצלאל קצת יותר, ובעיקר חושבת קצת יותר על עצמי.
זה הספר הראשון שקראתי על עולם הדייטינג שהצליח להסביר לי משהו שהרגשתי כבר הרבה זמן אבל לא ידעתי לנסח. יש היום יותר אפשרויות מאי פעם, אבל איכשהו הבחירה עצמה הפכה קשה יותר. פתאום הרבה מהחוויות שלי באפליקציות התחברו.
What surprised me most was how universal the story felt. I expected a book about religion and secular life, but I found a much deeper story about identity, family, freedom and the difficult process of figuring out who you want to become.
אהבתי במיוחד שהספר לא נופל למלכודת של ׳הגברים אשמים׳ או ׳הנשים אשמות׳. הוא מנסה להבין מה קורה לכולנו בתוך מערכת שהשתנתה. היו מקומות שהרגשתי שמישהו סוף סוף כתב את המחשבות שאני בעצמי חושבת אחרי דייט.
הפרק על ׳הדרך השלישית׳ נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי את הספר. לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו חייבים לבחור בין שתי אפשרויות, רק כי ככה לימדו אותנו לחשוב. הספר הזכיר לי שאפשר גם לעצור, להטיל ספק ולבנות לעצמך דרך חדשה.
Funny, honest and surprisingly thoughtful. I especially enjoyed the way the author connects everyday dating experiences with bigger questions about human behavior. It made me laugh in some places and made me uncomfortable in others, which is probably why I kept thinking about it after finishing.
הפרק על פרדוקס הבחירה תפס אותי במיוחד. תמיד חשבתי שיותר אפשרויות זה דבר טוב. אבל הספר גרם לי לחשוב על הפעם האחרונה שבה באמת בחרתי במישהו בלי להמשיך לבדוק אם אולי יש משהו טוב יותר מעבר לפינה. זאת מחשבה שלא עזבה אותי.
There is something very honest about this book. It doesn't pretend that every question has an answer. Instead, it shows what it means to live with questions and still keep moving forward. I found myself thinking about my own choices while reading it.
קראתי את שני הספרים בהפרש של כמה חודשים, ורק אחר כך הבנתי כמה הם מתחברים. הראשון שואל מי אנחנו, והשני שואל את מי אנחנו בוחרים. בשניהם יש משהו מאוד אישי שהופך מהר מאוד לשאלה הרבה יותר גדולה. זאת כנראה הסיבה ששני הספרים נשארו איתי.
קראתם את אחד הספרים? ביקורת קצרה באמזון עוזרת לקורא הבא למצוא אותו.
מתוך הספרים
אפשר לעזוב מקום. אי אפשר לעזוב את עצמך.
הלב לא נבנה בשביל אינסוף אפשרויות. הוא נבנה בשביל אנשים.
שאלות אמיתיות לא נעלמות. הן רק מחכות. מחכות שתהיה אמיץ מספיק כדי להקשיב להן.
מרבית מערכות היחסים לא מתרסקות בגלל מה שגילינו. הן מתרסקות בגלל מה שהמצאנו.
אנחנו כבר חיים בתוך עולם שמגיש לנו תשובות עוד לפני שהספקנו לנסח את השאלות.
החיים, לפחות כפי שאני פגשתי אותם, מעולם לא ביקשו ממני לבחור מחנה. הם ביקשו ממני לבנות גשר.
תלות אומרת: אני לא יכול לעמוד בלעדיך. אהבה אומרת: אני יכול לעמוד לבד, אבל אני רוצה שתהיי לידי.
לפעמים החלומות הכי מסוכנים הם דווקא אלה שמתגשמים.
אולי לא קרה שום דבר לאהבה. אולי פשוט שכחנו איך להיות בתוכה.
אם מערכת יודעת מה אני עושה, האם זה אומר שהיא יודעת מי אני?
לפעמים אדם נשאר במקום שנים אחרי שהוא כבר הלך ממנו.
כשאתה חי בתחושה שתמיד מחכה משהו טוב יותר, קשה מאוד להתאהב במה שכבר נמצא מולך.
אולי חופש אמיתי הוא לא לעשות את ההפך ממה שאמרו לך. אולי חופש אמיתי מתחיל ברגע שבו כבר לא משנה לך מה אמרו.
בני אדם הופכים לאפשרויות, ואפשרויות קל יותר להחליף מאשר אנשים.
הנוחות הופכת מגשר אל העולם לגדר סביבו.
מה אם החיים הם לא מסע של מציאת עצמך, אלא מסע של בניית עצמך?
פחדים אמיתיים לא מגיעים ואומרים: "שלום, אני פחד." הם מגיעים מחופשים להיגיון.
כסף יכול לקנות חופש, אבל הוא לא יכול ליצור משמעות.
לפני שלא טוב היות האדם לבדו, חשוב מאוד שהאדם ידע להיות לבדו.
אפשר לבלות ערב שלם עם עשרים אנשים ולחזור הביתה בודד. אפשר להעביר יום שלם לבד ולהרגיש מחובר לעצמך יותר מאי פעם.
מקום שבו אפשר לאהוב את השורשים בלי להיקבר תחתיהם, ואפשר לפרוש כנפיים בלי לשכוח איפה למדנו לעוף.
לא להפסיק לרצות אהבה, אלא להפסיק לדרוש ממנה להציל אותך.
אושר הוא הרגע שבו אדם מפסיק לברוח מעצמו.
אולי יש אנשים שהיופי שלהם הוא לא הדבר הראשון שאתה רואה, אלא הדבר האחרון שאתה מגלה.
אני רוצה להאמין שהאדם שאני היום הוא לא רק סכום כל מה שעשיתי עד עכשיו, אלא גם האפשרות לעשות מחר משהו אחר לגמרי.
האומץ הגדול ביותר הוא לא לעזוב עולם אחד לטובת עולם אחר. האומץ הגדול ביותר הוא לבנות דרך משלך.
אפשר להיפגע בלי להסיק שאסור היה לאהוב.
אפשר לעזוב בית. אי אפשר לעזוב את מי שבנה אותך. אפשר לברוח מהעבר. אבל העבר תמיד מוצא דרך להיכנס איתך למזוודה.
יש רגעים שבהם האמת נכנסת לחדר עוד לפני שהשקר מסיים לדבר.
האם אנחנו רוצים להמשיך להיות האדם שהיינו אתמול רק מפני שקל יותר לחזות אותו?
לא משום שהיינו ילדים רעים, אלא משום שהיינו ילדים רעבים.
אהבה לא חיה רק ברגעים הגדולים. היא לא גרה רק בחופשות, בימי הולדת או בתמונות שאנשים מעלים לאינסטגרם.
החיים מחולקים לאנשים שמחכים שמישהו יבנה אותם, ולאנשים שלוקחים לבנה אחת בכל פעם ומתחילים לבנות את עצמם.
אהבתי את זה שיש אדם בעולם שרואה אותך כמו שאתה באמת ועדיין בוחר להישאר.
האם אני רוצה את זה, או שאני רק רגיל לרצות את זה?
גם כשאתה בורח ממקום מסוים, הוא עדיין יכול להמשיך להכתיב לך את הכיוון.
לא כל מי שממשיך לחפש עדיין מחפש אהבה.
לפעמים דווקא ברגעים שבהם הכול נסדק, אנחנו רואים לראשונה ממה אנחנו באמת בנויים.
אולי יש דברים שאפשר לפגוש רק כשמפסיקים לרדוף אחריהם.
אי אפשר לבנות חיים שלמים מתוך ניסיון להימנע מכל הפתעה.
חמלה היא אחת הצורות הגבוהות ביותר של אהבה.
החדר השני תמיד נראה מפתה יותר. אבל החיים לא באמת נמצאים בחדר השני.
הרגעים ששינו אותי באמת לא היו הרגעים שבהם הכול הסתדר, אלא דווקא הרגעים שבהם הכול התפרק.
הלב שלנו לא יודע לבנות חומות סלקטיביות. הוא לא יודע לחסום רק כאב ולהשאיר את הדלת פתוחה לאהבה.
הפרופיל יכול לתאר את האדם שהייתי עד היום. הוא פשוט לא אמור לקבל את המילה האחרונה על האדם שעוד אהיה.
אנחנו מתעקשים להבין את החיים בזמן אמת, למרות שהם תמיד חושפים את המשמעות שלהם באיחור.
אולי אהבה היא בדיוק הדבר הזה: להסכים להיכנס למשהו בלי לדעת איך הוא ייגמר.
ייתכן שהדבר הכי מעניין שיכול לקרות לנו הוא דווקא משהו שלא מתאים לפרופיל.
קצת עליי
כל ספר שלי התחיל בשאלה אחת שלא נתנה לי לישון.
הסיפור שלי ככותב נולד בחופשה, על חוף הים. ישבתי לבד עם הטלפון ביד וגללתי עד שלא נשאר מה לגלול. אז הנחתי אותו בצד. לא היה על מה להסתכל ולא היה עם מי לדבר. נשארנו רק אני, הים ומחברת.
אז שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: מה הדבר הראשון שאני זוכר? כתבתי תשובה. ואז את הזיכרון שאחריו, ואת זה שאחריו. עד שהשמש שקעה הבנתי שאני לא כותב רשימה. אני כותב סיפור, והגיבור שלו הוא מישהו שאני עוד לא ממש מכיר.

זה לא היה הניסיון הראשון שלי לכתוב. שנים כתבתי לעצמי: מטרות, תוכניות, ולפעמים את היום שלי כסיפור, כאילו אני צופה בעצמי מהשורה האחרונה באולם. אבל הפעם זה היה אחרת. המחברת הזאת הפכה לדתילוני, הספר הראשון שלי.
החלק הכי קשה לא היה לכתוב. הוא היה לשחרר. לדעת שמחשבות שהיו רק שלי, ועבר שלא תמיד סיפרתי עליו בקול, עומדים להגיע לידיים של אנשים זרים. אבל ברגע שלחצתי "פרסם", משהו נפתח. ומאז זה לא נעצר.

או לפחות ניסיתי למצוא אותה. הספר השני נולד במקום שבו כולנו מבלים יותר מדי זמן: האפליקציות. דייטים, החלקות, שיחות שנגמרות ב"חחח" ושתיקות שנמשכות שבועות. "מה קרה לאהבה?" הוא שיחה כנה, ולפעמים די מצחיקה, שמנסה להבין למה דווקא עכשיו, כשאפשר להכיר כל אחד, כל כך קשה להכיר מישהו באמת.
בקרובוהשלישי, שיוצא בקרוב: "האדם שהאלגוריתם לא מכיר" שואל מה המערכות סביבנו יודעות עלינו, ומה הן מפספסות. יש בזה משהו מעגלי. הספר הראשון שלי נולד ביום שהנחתי את הטלפון בצד, ועכשיו אני כותב ספר שלם על מה שהטלפון לא יודע עלינו.
אני כותב בלילות. מוזיקה רגועה, וג'סי, הכלב שלי, מניח את הראש על הרגל ומשוכנע שהוא עוזר. אולי הוא צודק. כשאני נתקע במשפט, אני מבקש ממי שנמצא לידי להקריא לי את הפרק בקול. אני מלטף את הזקן, מקשיב בריכוז שאני אף פעם לא מגיע אליו לבד, ואז, בום. זה מגיע.
בין השגרה הסוחפת לתחביבים שמתחלפים אצלי כל הזמן, אני תמיד מוצא משהו חדש לנסות. זה מה שמשאיר אותי סקרן, ובדרך כלל גם עם משהו לכתוב עליו.
אם יש חוט שעובר בין כל הספרים שלי, הוא השאלה מי אנחנו כשאנחנו מורידים את החוקים שהעולם הציב לנו. על כל סיטואציה אפשר להסתכל מכמה זוויות, והאומנות היא לבחור את הזווית שנכונה לך.
ואם אחרי שסגרתם ספר שלי צחקתם באמצע, או הסתכלתם אחרת על משהו שהייתם תקועים עליו, אז המחברת ההיא מהחוף עשתה את שלה.
Bezalel Cohen

בקרוב · הספר החדש
מה האלגוריתם יודע עליך? מה הוא מחפש? ומה הוא מפספס?
מסע אישי, מצחיק ומלא כנות בין טכנולוגיה, פסיכולוגיה וחברה: איך האפליקציות, הרשתות והמערכות הדיגיטליות מעצבות את הדרך שבה אנחנו מכירים, מתקשרים, עובדים וחיים, ואיך בתוך כל זה אנחנו עלולים לאבד את מה שהכי אנושי בנו.
עוד על הספר ←תאריך ההשקה: 27.01.2027
דתילוני | פתיחה
יש ספרים שנכתבים כדי ללמד, ויש ספרים שנכתבים כדי לשכנע.
ויש ספרים שנכתבים כדי להבין. הספר הזה שייך לסוג השלישי.
זה אינו ספר על דת. והוא גם אינו ספר על חילוניות.
זהו סיפור על אדם שנולד לעולם אחד, יצא לעולם אחר, ובמשך שנים ניסה להבין לאיזה מהם הוא שייך.
בדרך הוא פגש אנשים ששינו אותו, אהבות שעיצבו אותו, הצלחות שסינוורו אותו, כישלונות שהחזירו אותו לקרקע, ושאלות שלא תמיד מצאו תשובות.
חלק מהשמות והפרטים בספר שונו כדי לשמור על פרטיותם של האנשים המופיעים בו.
כל השאר אמיתי.
ואולי, בסופו של דבר, זה לא רק הסיפור שלי. אולי זה גם קצת הסיפור שלך.
בצלאל כהן
יש זיכרונות שנשארים איתך לא בגלל מה שקרה בהם, אלא בגלל הריח שלהם.
אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם הייתם מבקשים ממני לחזור היום אל הילדות שלי, לא הייתי מתחיל בתמונות, לא בשמות של מורים, לא בחברים מהשכונה ואפילו לא בבית שבו גדלתי. הייתי מתחיל בריח.
ריח של דיו, ריח של קלף, ריח של קפה שחור, וריח של סיגריות מלבורו לייט.
זה היה הריח של אבא.
עד היום, בכל פעם שאני נתקל בריח דומה, משהו בתוכי עוצר. לא הראש. הלב. כאילו הילד שהייתי עדיין מסתתר באיזו פינה חשוכה של הזיכרון, מרים לרגע את הראש ולוחש: "הנה, חזרנו הביתה."
החדר של אבא היה מתחת למדרגות הבית. לא משרד. לא חדר עבודה.
לא מקום שמישהו היה מצלם למגזין עיצוב.
חדר קטן, צפוף, כמעט נסתר מהעין. חדר שבקושי היה בו מקום לשולחן, לכיסא, לארון ספרים קטן ולאדם אחד שניסה להחזיק על כתפיו משפחה שלמה.
כילד הייתי נכנס לשם לפעמים בלי סיבה אמיתית. רק כדי להיות לידו. רק כדי לראות אותו עובד. רק כדי להרגיש את התחושה המוזרה הזאת, התחושה שהכול בסדר כל עוד אבא נמצא שם.
קרני השמש היו חודרות דרך החלון הקטן וחותכות את עשן הסיגריות לקווים דקים ומרחפים. על השולחן היו מונחים קלפים, קולמוסים, בקבוקוני דיו וספרים פתוחים. הקפה השחור היה עומד לידו כמעט תמיד, כאילו היה חלק בלתי נפרד מהציוד.
אבא היה יושב כפוף מעט קדימה, מרוכז לחלוטין באות הבאה.
היה משהו כמעט מהפנט באופן שבו כתב. כל תנועה הייתה מדויקת.
כל אות קיבלה את מלוא תשומת הלב. כאילו העולם כולו הצטמצם באותו רגע אל קצה הקולמוס.
כילד לא הבנתי את גודל הדבר. חשבתי שאבא פשוט עובד.
רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא כתב מילים.
הוא כתב מזוזות שייתלו בבתים של אנשים אחרים.
הוא כתב תפילין שילדים יניחו בבוקר בר המצווה שלהם.
הוא כתב קדושה.
והדבר המדהים הוא שבזמן שכתב קדושה עבור אחרים, הוא נלחם את המלחמה היומיומית שלו עבורנו. כי כתיבת סת"ם לא הספיקה. לא למשפחה גדולה. לא לבית שבו כל שקל היה צריך להילחם על מקומו. ולכן אבא עשה כל עבודה שהחיים הניחו בדרכו.
בבוקר היה סופר סת"ם. בצהריים שיפוצניק. בערב מוביל. בלילה שוטף כלים בישיבות.
פעם מוכר בחנות פלאפל. פעם מתקן. פעם בונה. פעם מפרק.
ופעם פשוט עושה כל מה שצריך כדי שהבית ימשיך לעמוד.
בתור ילד לא ראיתי את ההקרבה. ילדים לא רואים הקרבה. הם רואים מציאות.
השמש זורחת. הגשם יורד. אבא עובד. ככה העולם עובד.
רק כשהתבגרתי התחלתי להבין.
התחלתי להבין כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיק משפחה גדולה.
כמה כוח צריך כדי לקום שוב ושוב גם כשעייפים.
כמה אחריות צריך לשאת כדי לדאוג שלילדים שלך יהיה אוכל, בגדים, בית וחיים טובים יותר מאלה שהיו לך.
היום, כשאני מסתכל עליו, אני לא מעריץ אותו בגלל ההצלחות שלו.
אני מעריץ אותו בגלל ההתמדה. בגלל היכולת לקום כל בוקר מחדש ולעשות את מה שצריך.
לא פעם. לא חודש. לא שנה. עשרות שנים.
יש אנשים שעושים מעשה גבורה אחד גדול בחיים.
ויש אנשים שבוחרים בגבורה הקשה יותר. הגבורה השקטה. הגבורה של השגרה.
אבא היה מהסוג השני. הוא לא היה אדם של חיבוקים גדולים או נאומים מרגשים.
הוא לא ישב איתי לשיחות ארוכות. הוא לא אמר "אני אוהב אותך" בכל הזדמנות.
אבל מעולם לא היה לי ספק שהוא אוהב. האהבה שלו הופיעה בצורה אחרת.
דרך הנוכחות. דרך המחויבות. דרך הידיעה שתמיד יש על מי להישען.
הייתה בו יציבות נדירה. מין שקט פנימי שגרם לך להרגיש שגם אם העולם כולו יתפרק מסביבך, הוא יישאר לעמוד. וכשאתה ילד, אין מתנה גדולה יותר מזה.
אם אבא היה השקט של הבית, אמא הייתה הכוח שהניע אותו.
אי אפשר היה לפספס אותה. גם כשהייתה שקטה. גם כשהייתה בחדר אחר.
גם כשהייתה עסוקה. הנוכחות שלה הייתה בכל מקום.
היא ידעה הכול. ראתה הכול. הבינה הכול. לפעמים אפילו לפני שקרה.
כילד הייתי בטוח שיש לה יכולות מיוחדות. לא משנה כמה ניסיתי להסתיר.
לא משנה כמה התחמקתי. לא משנה כמה סיפורים המצאתי.
בסוף היא ידעה.
היא תמיד ידעה.
רק שנים אחר כך הבנתי שלא היה שם קסם. הייתה שם אהבה. כי כשאוהבים מישהו באמת, לומדים לקרוא אותו. לומדים לזהות שינויים קטנים בקול.
מבטים קצרים. שתיקות ארוכות. לומדים לראות את מה שאנשים אחרים מפספסים.
ואמא ראתה הכול. לפעמים זה היה חונק. ולפעמים זה היה בדיוק מה שהייתי צריך.
היא אדם חזק. חד. כריזמטי. מנהיגה מלידה.
היום אני יודע שחלק גדול מהיכולת שלי לקרוא אנשים, להבין סיטואציות ולהרגיש מה קורה מתחת לפני השטח, הגיע ממנה.
הרבה לפני שלמדתי משא ומתן, למדתי להתבונן.
והמורה הראשונה שלי הייתה אמא.
יום שישי היה היום שלה.
אפשר היה להרגיש את זה כבר מהבוקר.
הריחות התחילו להשתלט על הבית הרבה לפני כניסת השבת.
קוסקוס. רוטב אדום. תבלינים. סירים גדולים שמבעבעים לאט.
היום, אחרי שאכלתי במסעדות טובות בארץ ובעולם, אני עדיין חושב שאין ריח שמזכיר לי בית יותר מהריח של הקוסקוס של אמא.
אולי כי זה אף פעם לא היה רק אוכל.
זה היה טקס. זה היה ביטוי של אהבה. זה היה הניסיון שלה להגיד לכולנו, בלי מילים, שיש לנו מקום בעולם. שהבית מחכה לנו. שאנחנו שייכים.
והאמת היא שלפעמים אדם צריך הרבה פחות מזה כדי להיות מאושר.
אהבתי את שבת. באמת אהבתי. אהבתי את השקט. אהבתי את המשפחה.
אהבתי את הארוחות הארוכות. אהבתי את העובדה שהעולם מאט לרגע.
אבל אם אני אהיה כנה, אהבתי אותה רק בחלקה. כי לצד השקט הייתה גם תחושה אחרת.
תחושה של החמצה. כאילו החיים קורים במקום אחר. כאילו יש עולם שלם מעבר לגבולות שאני מכיר. עולם שנע בזמן שאני עומד במקום. עוד לא ידעתי מה יש שם.
עוד לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיות שם. אבל הסקרנות כבר התחילה לעבוד. בשקט.
כמו סדק קטן בזכוכית. בהתחלה כמעט לא רואים אותו.
ואז הוא גדל. עוד קצת. ועוד קצת. עד שהוא משנה את כל התמונה.
בכל שבת בבוקר אבא היה מעיר אותנו מוקדם לתפילה.
לא משנה כמה עייפים היינו.
לא משנה כמה רצינו להמשיך לישון. קמים. מתלבשים. ויוצאים.
וכך היינו צועדים ברחובות שיכון ה'. הכבישים ריקים. אין מכוניות. אין רעש.
רק משפחות שלמות בדרכן לבתי הכנסת. ילדים בחולצות לבנות.
אבות שממהרים. ותפילות שעולות מכל כיוון. אני זוכר את ההליכות האלה היטב.
בעיקר את הגב של אבא. הוא תמיד הלך מהר. מהר מדי בשביל הילדים שלו.
כאילו יש לו פגישה חשובה שאסור לאחר אליה. ואנחנו היינו רצים מאחוריו, מנסים להדביק את הקצב. שנים אחר כך הבנתי כמה סמלי הזיכרון הזה. אבא תמיד ידע לאן הוא הולך.
ואני, כבר אז, התחלתי להרגיש שאני לא בטוח.
והשאלה הראשונה שעלתה בי לא הייתה אם אלוהים קיים.
לא אם הדת נכונה. לא אם העולם בחוץ טוב יותר. השאלה הראשונה הייתה הרבה יותר קטנה. והרבה יותר כואבת.
האם אני בסדר? מה אם משהו בי מקולקל? למה כולם נראים כל כך בטוחים בעצמם ורק אני מרגיש אחרת? למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב? למה אני לא מצליח להשתלב כמו כולם? למה הראש שלי תמיד מחפש עוד משהו? לא סיפרתי את זה לאף אחד.
החזקתי את השאלות בפנים.
והן גדלו. בשקט.
כי שאלות אמיתיות לא נעלמות.
הן רק מחכות. מחכות שתהיה אמיץ מספיק כדי להקשיב להן.
במשך שנים חשבתי שהסיפור שלי התחיל ביום שעזבתי את העולם הדתי.
היום אני יודע שזה לא נכון. הסיפור שלי התחיל הרבה קודם.
הוא התחיל בחדר קטן מתחת למדרגות, בין דיו לקלף, בין עשן סיגריות לקפה שחור.
הוא התחיל בריח של קוסקוס ביום שישי. הוא התחיל ברחובות השקטים של שיכון ה'.
הוא התחיל באבא שלא הפסיק לעבוד. באמא שלא הפסיקה לדאוג.
ובילד אחד קטן שנשא בתוכו שאלה שאיש מסביבו לא ידע עליה.
שאלה פשוטה לכאורה. אבל כזו שתשנה יום אחד את כל חייו.
אם כולם יודעים בדיוק מי הם, למה אני עדיין מחפש?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזוןמה קרה לאהבה? | פרולוג
ביום הולדת עשרים וחמש שלי לא קרה שום דבר מיוחד. לא הייתה מסיבה גדולה, לא טסתי לחו"ל. זה היה יום הולדת רגיל לחלוטין, מהסוג שאתה מסיים אותו באותה צורה שבה התחלת אותו, רק עם עוד כמה הודעות וואטסאפ, עוד כמה שיחות טלפון ותחושה מוזרה שעוד שנה עברה בלי שבאמת שמת לב. ישבתי בדירה שלי, עם ג'סי, הכלב שלי, שהיה שרוע על הספה כאילו הוא בעל הבית ואני רק אורח שהסכים בטובו לשלם את החשבונות, ועברתי על הברכות שקיבלתי במהלך היום. תמיד אהבתי ברכות יום הולדת. יש משהו יפה ביום אחד בשנה שבו אנשים עוצרים לרגע את החיים שלהם כדי להגיד לך שהם שמחים שאתה קיים. חלק כותבים מהלב, חלק ממחזרים את אותה ברכה שהם שולחים כבר עשור, וחלק שולחים כל כך הרבה אימוג'ים שאתה מתחיל לחשוד שהם חושבים שהאימוג'ים עצמם הם הברכה.
עברתי הודעה אחרי הודעה וחייכתי. אמא שלי כתבה שהיא מאחלת לי בריאות, אושר, הצלחה ושאזכה למצוא את אהבת חיי. אחד האחים שלי כתב שהגיע הזמן להביא כלה למשפחה. חבר טוב איחל שבשנה הבאה כבר תהיה מישהי שתצטרף אלינו לבירות ותאזן קצת את כמות הטסטוסטרון בחבורה. שום דבר חריג. שום דבר שלא שמעתי בעבר. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי לשים לב למשהו מוזר. כולם, בלי לדבר אחד עם השני ובלי לתאם ביניהם, איחלו לי בדיוק את אותו הדבר. לא כסף. לא עסק מצליח. לא טיול מטורף. אהבה. כולם רצו בשבילי אהבה. זה היה מוזר, כי אם הייתם שואלים אותי באותו ערב איך החיים שלי נראים, הייתי עונה שהם נראים לא רע בכלל. הייתה לי עבודה טובה, היו לי חברים מצוינים, הייתה לי משפחה שאוהבת אותי, הייתי בריא, היו לי תוכניות, היו לי חלומות, והדירה שלי הייתה מסודרת בדיוק כמו שאני אוהב. כל דבר היה במקום שלו. הכריות, השלט, הנעליים, ואפילו ג'סי על הספה. הכול היה מסודר. מסודר מדי.
אחד הדברים שאני הכי מאמין בהם בחיים הוא הצבת מטרות. בכל יום הולדת אני יושב עם עצמי וכותב רשימה לשנה הבאה. דברים שאני רוצה לעשות, להשיג, לבנות, לחוות. יש בזה משהו שמרגיש לי נכון. אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, קשה מאוד להגיע לשם במקרה. ובדרך כלל זה עובד. כמעט כל שנה הייתי חוזר לרשימה הקודמת ומסמן וי על רוב הסעיפים. טיול שרציתי לעשות? וי. יעד כלכלי? וי. קידום בעבודה? וי. פרויקט חדש? וי. אבל היה סעיף אחד שחזר בכל שנה מחדש כמו שיר שאתה כבר לא סובל אבל ממשיך להתנגן ברדיו. למצוא אהבה. בכל שנה הוא הופיע מחדש, בכל שנה הוא נשאר פתוח, ובכל שנה מצאתי את עצמי מסמן לידו איקס קטן ומעצבן.
אני זוכר שקמתי מהספה והלכתי למראה בחדר האמבטיה. לא כי חשבתי שאמצא שם תשובות. להפך. הלכתי לשם כי לפעמים מגיע רגע שבו כבר אין לך כוח לברוח מעצמך. הסתכלתי על הבחור שעמד מולי. הוא לא נראה שבור. הוא לא נראה מסכן. הוא לא נראה כמו מישהו שהחיים פספסו אותו. הוא נראה כמו בחור רגיל לגמרי, כזה שאם הייתם פוגשים אותו ברחוב לא הייתם חושבים שיש לו איזושהי בעיה מיוחדת. ובכל זאת, ככל שהסתכלתי עליו יותר, עלתה בי שאלה שלא הצלחתי להשתיק. למה אני עדיין לבד? לא למה אין לי חברה כרגע. לא למה אני רווק. למה אני לבד. כי אני אוהב לאהוב. באמת אוהב. אני אוהב לחזור הביתה ולספר למישהי איך עבר עליי היום. אני אוהב לצחוק על שטויות שרק שני אנשים מבינים. אני אוהב את הרעיון של בית, של שותפות, של מישהי שאתה יכול לחלוק איתה את החיים ולא רק את הסלון. אני אוהב את כל הדברים הקטנים שאנשים בתוך זוגיות כבר מפסיקים לראות כי הם נראים להם מובנים מאליהם. אז איך יכול להיות שדווקא אני, שכל כך אוהב אהבה, מוצא את עצמי עומד מול מראה בגיל עשרים וחמש ושואל את השאלה הזאת?
באותו ערב עדיין לא ידעתי שהשאלה הזאת תלווה אותי במשך שנים. לא ידעתי שהיא תיקח אותי למסע בין אפליקציות היכרויות, דייטים, אכזבות, תקוות, נשים שאחשוב שהן האחת ונשים שיגרמו לי להבין כמה מעט אני באמת יודע על אהבה ועל עצמי. לא ידעתי שאני עומד לגלות שהבעיה הרבה יותר גדולה ממני, אבל גם הרבה יותר קשורה אליי ממה שחשבתי. ידעתי רק דבר אחד. עמדתי מול המראה בדירה שלי, הסתכלתי לעצמי בעיניים ושאלתי שאלה פשוטה. שאלה שבאותו רגע נראתה פרטית לגמרי, אבל עם הזמן גיליתי שמיליוני אנשים שואלים את עצמם בדיוק את אותה השאלה. למה אני עדיין לבד?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזוןWhat Happened to Love? | Prologue
Nothing special happened on my twenty-fifth birthday. There was no big party, I didn’t fly abroad. It was a completely ordinary birthday, the kind you finish the same way you started it, just with a few more WhatsApp messages, a few more phone calls, and a strange feeling that another year had gone by without your really noticing. I sat in my apartment with Jesse, my dog, who was sprawled across the couch as if he were the landlord and I were just a guest he’d graciously agreed to let pay the bills, and I scrolled through the birthday wishes I’d gotten during the day. I’ve always loved birthday wishes. There’s something beautiful about one day a year when people stop their lives for a moment to tell you they’re glad you exist. Some write from the heart, some recycle the same message they’ve been sending for a decade, and some send so many emojis that you start to suspect they think the emojis themselves are the blessing.
I went through message after message, smiling. My mom wrote that she wished me health, happiness, success, and that I’d find the love of my life. One of my brothers wrote that it was time to bring a bride into the family. A good friend wished that by next year there’d already be someone to join us for beers and balance out the testosterone in the group a little. Nothing unusual. Nothing I hadn’t heard before. But the more I read, the more I started noticing something strange. Everyone, without talking to one another and without coordinating, wished me the exact same thing. Not money. Not a successful business. Not a crazy trip. Love. Everyone wanted love for me. It was strange, because if you’d asked me that evening how my life looked, I’d have said it looked pretty good. I had a good job, I had great friends, I had a family that loved me, I was healthy, I had plans, I had dreams, and my apartment was arranged exactly the way I like it. Everything was in its place. The pillows, the remote, the shoes, and even Jesse on the couch. Everything was in order. Too much order.
One of the things I believe in most in life is setting goals. Every birthday I sit down with myself and write a list for the coming year. Things I want to do, achieve, build, experience. There’s something about it that feels right to me. If you don’t know where you want to go, it’s very hard to get there by accident. And usually it works. Almost every year I’d go back to the previous list and check off most of the items. A trip I wanted to take? Check. A financial goal? Check. A promotion at work? Check. A new project? Check. But there was one item that came back every single year, like a song you can’t stand anymore but that keeps playing on the radio. Find love. Every year it reappeared, every year it stayed open, and every year I found myself marking a small, annoying X beside it.
I remember getting up off the couch and walking to the bathroom mirror. Not because I thought I’d find answers there. The opposite. I went because sometimes there’s a moment when you no longer have the strength to run from yourself. I looked at the guy standing in front of me. He didn’t look broken. He didn’t look pitiful. He didn’t look like someone life had passed by. He looked like a completely ordinary guy, the kind you’d pass on the street without thinking he had any particular problem. And still, the longer I looked at him, the more a question rose in me that I couldn’t silence. Why am I still alone? Not why I don’t have a girlfriend right now. Not why I’m single. Why I’m alone. Because I love to love. I really do. I love coming home and telling someone how my day went. I love laughing about nonsense only two people understand. I love the idea of a home, of partnership, of someone you can share your life with and not just your living room. I love all the small things that people inside a relationship stop noticing because they seem so obvious. So how is it that of all people, someone who loves love so much, finds himself standing in front of a mirror at twenty-five, asking that question?
That evening I still didn’t know this question would follow me for years. I didn’t know it would take me on a journey through dating apps, dates, disappointments, hopes, women I’d think were the one and women who’d make me realize how little I actually know about love and about myself. I didn’t know I was about to discover that the problem was much bigger than me, but also far more connected to me than I’d thought. I knew only one thing. I stood in front of the mirror in my apartment, looked myself in the eyes, and asked a simple question. A question that in that moment felt entirely private, but over time I discovered that millions of people ask themselves the exact same thing. Why am I still alone?
Want to know where the story goes?
Keep reading on Amazon