

Datiloni
Kindle | Hardcover | Paperback
About 2.5 hours of reading
Buy

Kindle | Hardcover | Paperback
About 2.5 hours of reading
BuyA book by Bezalel Cohen
Not between religious and secular. Between who I was and who I choose to be.
About 2.5 hours of reading · a one-evening book
Datiloni is my personal story: growing up in the ultra-Orthodox world, the questions that started quietly and grew louder over the years, and the moment I realized I had to go out and find the answers myself.
It's a book about the road between two worlds, about the loves, successes and falls along the way, and about the price and the gift of choosing who you are. It doesn't judge either side; it tries to understand. And maybe, along the way, you'll find a little of your own story in it.
From the book
You can leave a place. You can't leave yourself.
Real questions don't disappear. They just wait. They wait until you're brave enough to listen to them.
Life, at least as I've met it, never asked me to choose a side. It asked me to build a bridge.
Sometimes the most dangerous dreams are the ones that come true.
Sometimes a person stays in a place for years after he has already left it.
Maybe real freedom isn’t doing the opposite of what you were told. Maybe real freedom begins the moment it no longer matters what they said.
What if life isn’t a journey of finding yourself, but a journey of building yourself?
Money can buy freedom, but it can’t create meaning.
A place where you can love your roots without being buried under them, and spread your wings without forgetting where you learned to fly.
Happiness is the moment a person stops running from himself.
The greatest courage isn’t leaving one world for another. The greatest courage is building a path of your own.
You can leave a home. You can’t leave the people who built you. You can run from the past. But the past always finds a way into your suitcase.
Not because we were bad kids, but because we were hungry kids.
Life is divided between people who wait for someone to build them, and people who pick up one brick at a time and start building themselves.
Even when you run away from a place, it can still keep dictating your direction.
Sometimes it’s exactly in the moments when everything cracks that we first see what we’re really made of.
Compassion is one of the highest forms of love.
The moments that really changed me weren’t the ones when everything fell into place, but the ones when everything fell apart.
We insist on understanding life in real time, even though it always reveals its meaning late.
התחלתי לקרוא כי הסתקרנתי מהסיפור האישי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר לסיפור על דת וחילוניות. זה ספר על זהות, על משפחה ועל הניסיון להבין מי אתה כשאתה מפסיק ללכת במסלול שמישהו אחר בנה עבורך. היו כמה קטעים שממש גרמו לי לעצור ולחשוב על החיים שלי.
הדבר שהכי אהבתי הוא שהספר לא מנסה לשכנע אותך בצד מסוים. הוא פשוט נותן לך להיכנס לראש של אדם שנמצא במסע. יש בו הרבה כנות, גם במקומות שלא תמיד קל להודות בהם. סיימתי את הספר עם תחושה שאני מכירה את בצלאל קצת יותר, ובעיקר חושבת קצת יותר על עצמי.
What surprised me most was how universal the story felt. I expected a book about religion and secular life, but I found a much deeper story about identity, family, freedom and the difficult process of figuring out who you want to become.
הפרק על ׳הדרך השלישית׳ נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי את הספר. לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו חייבים לבחור בין שתי אפשרויות, רק כי ככה לימדו אותנו לחשוב. הספר הזכיר לי שאפשר גם לעצור, להטיל ספק ולבנות לעצמך דרך חדשה.
There is something very honest about this book. It doesn't pretend that every question has an answer. Instead, it shows what it means to live with questions and still keep moving forward. I found myself thinking about my own choices while reading it.
קראתי את שני הספרים בהפרש של כמה חודשים, ורק אחר כך הבנתי כמה הם מתחברים. הראשון שואל מי אנחנו, והשני שואל את מי אנחנו בוחרים. בשניהם יש משהו מאוד אישי שהופך מהר מאוד לשאלה הרבה יותר גדולה. זאת כנראה הסיבה ששני הספרים נשארו איתי.
Read the book? A short review on Amazon helps the next reader find it.
דתילוני | פתיחה
יש ספרים שנכתבים כדי ללמד, ויש ספרים שנכתבים כדי לשכנע.
ויש ספרים שנכתבים כדי להבין. הספר הזה שייך לסוג השלישי.
זה אינו ספר על דת. והוא גם אינו ספר על חילוניות.
זהו סיפור על אדם שנולד לעולם אחד, יצא לעולם אחר, ובמשך שנים ניסה להבין לאיזה מהם הוא שייך.
בדרך הוא פגש אנשים ששינו אותו, אהבות שעיצבו אותו, הצלחות שסינוורו אותו, כישלונות שהחזירו אותו לקרקע, ושאלות שלא תמיד מצאו תשובות.
חלק מהשמות והפרטים בספר שונו כדי לשמור על פרטיותם של האנשים המופיעים בו.
כל השאר אמיתי.
ואולי, בסופו של דבר, זה לא רק הסיפור שלי. אולי זה גם קצת הסיפור שלך.
בצלאל כהן
יש זיכרונות שנשארים איתך לא בגלל מה שקרה בהם, אלא בגלל הריח שלהם.
אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם הייתם מבקשים ממני לחזור היום אל הילדות שלי, לא הייתי מתחיל בתמונות, לא בשמות של מורים, לא בחברים מהשכונה ואפילו לא בבית שבו גדלתי. הייתי מתחיל בריח.
ריח של דיו, ריח של קלף, ריח של קפה שחור, וריח של סיגריות מלבורו לייט.
זה היה הריח של אבא.
עד היום, בכל פעם שאני נתקל בריח דומה, משהו בתוכי עוצר. לא הראש. הלב. כאילו הילד שהייתי עדיין מסתתר באיזו פינה חשוכה של הזיכרון, מרים לרגע את הראש ולוחש: "הנה, חזרנו הביתה."
החדר של אבא היה מתחת למדרגות הבית. לא משרד. לא חדר עבודה.
לא מקום שמישהו היה מצלם למגזין עיצוב.
חדר קטן, צפוף, כמעט נסתר מהעין. חדר שבקושי היה בו מקום לשולחן, לכיסא, לארון ספרים קטן ולאדם אחד שניסה להחזיק על כתפיו משפחה שלמה.
כילד הייתי נכנס לשם לפעמים בלי סיבה אמיתית. רק כדי להיות לידו. רק כדי לראות אותו עובד. רק כדי להרגיש את התחושה המוזרה הזאת, התחושה שהכול בסדר כל עוד אבא נמצא שם.
קרני השמש היו חודרות דרך החלון הקטן וחותכות את עשן הסיגריות לקווים דקים ומרחפים. על השולחן היו מונחים קלפים, קולמוסים, בקבוקוני דיו וספרים פתוחים. הקפה השחור היה עומד לידו כמעט תמיד, כאילו היה חלק בלתי נפרד מהציוד.
אבא היה יושב כפוף מעט קדימה, מרוכז לחלוטין באות הבאה.
היה משהו כמעט מהפנט באופן שבו כתב. כל תנועה הייתה מדויקת.
כל אות קיבלה את מלוא תשומת הלב. כאילו העולם כולו הצטמצם באותו רגע אל קצה הקולמוס.
כילד לא הבנתי את גודל הדבר. חשבתי שאבא פשוט עובד.
רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא כתב מילים.
הוא כתב מזוזות שייתלו בבתים של אנשים אחרים.
הוא כתב תפילין שילדים יניחו בבוקר בר המצווה שלהם.
הוא כתב קדושה.
והדבר המדהים הוא שבזמן שכתב קדושה עבור אחרים, הוא נלחם את המלחמה היומיומית שלו עבורנו. כי כתיבת סת"ם לא הספיקה. לא למשפחה גדולה. לא לבית שבו כל שקל היה צריך להילחם על מקומו. ולכן אבא עשה כל עבודה שהחיים הניחו בדרכו.
בבוקר היה סופר סת"ם. בצהריים שיפוצניק. בערב מוביל. בלילה שוטף כלים בישיבות.
פעם מוכר בחנות פלאפל. פעם מתקן. פעם בונה. פעם מפרק.
ופעם פשוט עושה כל מה שצריך כדי שהבית ימשיך לעמוד.
בתור ילד לא ראיתי את ההקרבה. ילדים לא רואים הקרבה. הם רואים מציאות.
השמש זורחת. הגשם יורד. אבא עובד. ככה העולם עובד.
רק כשהתבגרתי התחלתי להבין.
התחלתי להבין כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיק משפחה גדולה.
כמה כוח צריך כדי לקום שוב ושוב גם כשעייפים.
כמה אחריות צריך לשאת כדי לדאוג שלילדים שלך יהיה אוכל, בגדים, בית וחיים טובים יותר מאלה שהיו לך.
היום, כשאני מסתכל עליו, אני לא מעריץ אותו בגלל ההצלחות שלו.
אני מעריץ אותו בגלל ההתמדה. בגלל היכולת לקום כל בוקר מחדש ולעשות את מה שצריך.
לא פעם. לא חודש. לא שנה. עשרות שנים.
יש אנשים שעושים מעשה גבורה אחד גדול בחיים.
ויש אנשים שבוחרים בגבורה הקשה יותר. הגבורה השקטה. הגבורה של השגרה.
אבא היה מהסוג השני. הוא לא היה אדם של חיבוקים גדולים או נאומים מרגשים.
הוא לא ישב איתי לשיחות ארוכות. הוא לא אמר "אני אוהב אותך" בכל הזדמנות.
אבל מעולם לא היה לי ספק שהוא אוהב. האהבה שלו הופיעה בצורה אחרת.
דרך הנוכחות. דרך המחויבות. דרך הידיעה שתמיד יש על מי להישען.
הייתה בו יציבות נדירה. מין שקט פנימי שגרם לך להרגיש שגם אם העולם כולו יתפרק מסביבך, הוא יישאר לעמוד. וכשאתה ילד, אין מתנה גדולה יותר מזה.
אם אבא היה השקט של הבית, אמא הייתה הכוח שהניע אותו.
אי אפשר היה לפספס אותה. גם כשהייתה שקטה. גם כשהייתה בחדר אחר.
גם כשהייתה עסוקה. הנוכחות שלה הייתה בכל מקום.
היא ידעה הכול. ראתה הכול. הבינה הכול. לפעמים אפילו לפני שקרה.
כילד הייתי בטוח שיש לה יכולות מיוחדות. לא משנה כמה ניסיתי להסתיר.
לא משנה כמה התחמקתי. לא משנה כמה סיפורים המצאתי.
בסוף היא ידעה.
היא תמיד ידעה.
רק שנים אחר כך הבנתי שלא היה שם קסם. הייתה שם אהבה. כי כשאוהבים מישהו באמת, לומדים לקרוא אותו. לומדים לזהות שינויים קטנים בקול.
מבטים קצרים. שתיקות ארוכות. לומדים לראות את מה שאנשים אחרים מפספסים.
ואמא ראתה הכול. לפעמים זה היה חונק. ולפעמים זה היה בדיוק מה שהייתי צריך.
היא אדם חזק. חד. כריזמטי. מנהיגה מלידה.
היום אני יודע שחלק גדול מהיכולת שלי לקרוא אנשים, להבין סיטואציות ולהרגיש מה קורה מתחת לפני השטח, הגיע ממנה.
הרבה לפני שלמדתי משא ומתן, למדתי להתבונן.
והמורה הראשונה שלי הייתה אמא.
יום שישי היה היום שלה.
אפשר היה להרגיש את זה כבר מהבוקר.
הריחות התחילו להשתלט על הבית הרבה לפני כניסת השבת.
קוסקוס. רוטב אדום. תבלינים. סירים גדולים שמבעבעים לאט.
היום, אחרי שאכלתי במסעדות טובות בארץ ובעולם, אני עדיין חושב שאין ריח שמזכיר לי בית יותר מהריח של הקוסקוס של אמא.
אולי כי זה אף פעם לא היה רק אוכל.
זה היה טקס. זה היה ביטוי של אהבה. זה היה הניסיון שלה להגיד לכולנו, בלי מילים, שיש לנו מקום בעולם. שהבית מחכה לנו. שאנחנו שייכים.
והאמת היא שלפעמים אדם צריך הרבה פחות מזה כדי להיות מאושר.
אהבתי את שבת. באמת אהבתי. אהבתי את השקט. אהבתי את המשפחה.
אהבתי את הארוחות הארוכות. אהבתי את העובדה שהעולם מאט לרגע.
אבל אם אני אהיה כנה, אהבתי אותה רק בחלקה. כי לצד השקט הייתה גם תחושה אחרת.
תחושה של החמצה. כאילו החיים קורים במקום אחר. כאילו יש עולם שלם מעבר לגבולות שאני מכיר. עולם שנע בזמן שאני עומד במקום. עוד לא ידעתי מה יש שם.
עוד לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיות שם. אבל הסקרנות כבר התחילה לעבוד. בשקט.
כמו סדק קטן בזכוכית. בהתחלה כמעט לא רואים אותו.
ואז הוא גדל. עוד קצת. ועוד קצת. עד שהוא משנה את כל התמונה.
בכל שבת בבוקר אבא היה מעיר אותנו מוקדם לתפילה.
לא משנה כמה עייפים היינו.
לא משנה כמה רצינו להמשיך לישון. קמים. מתלבשים. ויוצאים.
וכך היינו צועדים ברחובות שיכון ה'. הכבישים ריקים. אין מכוניות. אין רעש.
רק משפחות שלמות בדרכן לבתי הכנסת. ילדים בחולצות לבנות.
אבות שממהרים. ותפילות שעולות מכל כיוון. אני זוכר את ההליכות האלה היטב.
בעיקר את הגב של אבא. הוא תמיד הלך מהר. מהר מדי בשביל הילדים שלו.
כאילו יש לו פגישה חשובה שאסור לאחר אליה. ואנחנו היינו רצים מאחוריו, מנסים להדביק את הקצב. שנים אחר כך הבנתי כמה סמלי הזיכרון הזה. אבא תמיד ידע לאן הוא הולך.
ואני, כבר אז, התחלתי להרגיש שאני לא בטוח.
והשאלה הראשונה שעלתה בי לא הייתה אם אלוהים קיים.
לא אם הדת נכונה. לא אם העולם בחוץ טוב יותר. השאלה הראשונה הייתה הרבה יותר קטנה. והרבה יותר כואבת.
האם אני בסדר? מה אם משהו בי מקולקל? למה כולם נראים כל כך בטוחים בעצמם ורק אני מרגיש אחרת? למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב? למה אני לא מצליח להשתלב כמו כולם? למה הראש שלי תמיד מחפש עוד משהו? לא סיפרתי את זה לאף אחד.
החזקתי את השאלות בפנים.
והן גדלו. בשקט.
כי שאלות אמיתיות לא נעלמות.
הן רק מחכות. מחכות שתהיה אמיץ מספיק כדי להקשיב להן.
במשך שנים חשבתי שהסיפור שלי התחיל ביום שעזבתי את העולם הדתי.
היום אני יודע שזה לא נכון. הסיפור שלי התחיל הרבה קודם.
הוא התחיל בחדר קטן מתחת למדרגות, בין דיו לקלף, בין עשן סיגריות לקפה שחור.
הוא התחיל בריח של קוסקוס ביום שישי. הוא התחיל ברחובות השקטים של שיכון ה'.
הוא התחיל באבא שלא הפסיק לעבוד. באמא שלא הפסיקה לדאוג.
ובילד אחד קטן שנשא בתוכו שאלה שאיש מסביבו לא ידע עליה.
שאלה פשוטה לכאורה. אבל כזו שתשנה יום אחד את כל חייו.
אם כולם יודעים בדיוק מי הם, למה אני עדיין מחפש?
רוצים לדעת איך הסיפור ממשיך?
להמשך הקריאה באמזון